החלטה בתיק בש"א 175/11

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת.א. 1977/08 מיום 14.11.2010 (כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן), בגדרו ניתן צו לאכיפת הסכם נגד המבקשת 2, וכן המבקשים חויבו לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 1,300,000 ש"ח.

           המבקשת 2 והמשיבה הן בעלות מניות בחברת Goodmayes Ltd., אשר לה זכויות ביחד עם אחרים בתיק נכסים הכולל ששה עשר מלונות של רשת הילטון. המבקש 1, הינו יזם נדל"ן העוסק ברכישת תיקי נכסים באמצעות ארגון קבוצות רוכשים. בבית המשפט המחוזי נקבע כי המבקש 1 היה והינו הרוח החיה בארגון השותפים לרכישת מיזם מלונות הילטון ובניהולו. בין הצדדים התגלעה מחלוקת, האם ביום 11.1.2008 נכרת חוזה, בשיחה טלפונית, בין המבקש 1 לבין מנהלה של המשיבה, לפיה המבקש 1, וחברת Blenheim Properties Group Ltd ירכשו את מניות המשיבה במיזם מלונות הילטון תמורת 3.1 מיליון לירות שטרלינג.

           המשיבה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי וביקשה לאכוף על המבקשים את ביצוע החוזה, אשר לטענתה נכרת בין הצדדים. מנגד טענו המבקשים כי חוזה שכזה לא נכרת מעולם. לטענת המבקש 1 כל שעשה, היה לעזור למשיבה למכור את מניותיה במיזם מלונות הילטון. לשם כך פנה לשאר השותפים לצורך מימוש זכות הסירוב הראשונה הקבועה בהסכם היזמות. יתרה מכך, המבקשים טענו, בין היתר, כי בסופו של דבר לא השתכללו חוזים לרכישת מניות המשיבה עם שותפים אחרים במיזם, לאור התנגדות הבנק המממן, Royal Bank of Scotland להסכמים אלו.

           לאחר שמיעת הראיות קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבה וקבע כי בין הצדדים נכרת חוזה המחייב את המבקשת 2 לרכוש את מניות המשיבה ב Goodmayes Ltd תמורת 3.1 מיליון לירות שטרלינג. בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו זו על מספר מסמכים שנערכו לאחר כריתתו של החוזה, וכן על העדויות שהובאו בפניו ועל התשתית העובדתית שנפרסה בכל הנגוע לאירועים לאחר כריתת החוזה, וביחוד בכל הנוגע לסוגיית זכות הסירוב הראשונה.

            המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וביום 28.12.2010 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) את הבקשה, בקובעו כי במקרה דנן מדובר בחיוביים כספיים, כך שניתן להשיב את המצב לקדמותו, כך ביחוד מקום בו הצהירו המבקשים כי העסקה נשוא פסק הדין היא עסקה קטנה בהיקפי העסקים שהם מנהלים. על כן, במצב דברים זה, ומבלי להתייחס לסיכויי הערעור, נדחתה הבקשה.

           כעת מונחת לפניי בקשת המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד אשר יוכרע סופית הערעור אשר עתידים המבקשים להגיש לבית משפט זה, כפי שעולה מבקשתם. בבקשתם המופרטת טוענים המבקשים כי קיים סיכוי טוב שהם יזכו בהליך הערעור אותו הם מתכוונים להגיש על הצו לאכיפת ההסכם כנגד המבקשת 2. לטענתם בית המשפט המחוזי שגה שגיאה חמורה בקובעו כי בשיחת הטלפון בין המבקש 1 לבין מנהלה של המשיבה נכרת הסכם מחייב. עוד הם טוענים כי למבקש 1 כלל לא הייתה סמכות לחייב את המבקשת 2 לרכוש את מניות המשיבה, ובנוסף בבית המשפט המחוזי נפרשה שורה של ראיות המעידות על כך שלאחר יום 11.1.2008 המשיבה התנהגה בצורה המלמדת כי היא עצמה לא סברה שנכרת חוזה מחייב במקרה דנן. בנוסף הם טוענים כי לא הוכח שהסכם זה היה מסוים דיו על מנת לענות על דרישות הדין והפסיקה לכריתתו של חוזה, ויתרה מכך אף בית המשפט המחוזי, לטענתם, לא בחן סוגיה זו בהתאם להוראות הדין. כמו כן, לשיטת המבקשים שגה בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למסקנות שהסיק מן המכתבים המאוחרים ליום 11.1.2008 שהוצגו בפניו. בבקשתם מפרטים המבקשים בהרחבה את שלל טיעוניהם בסוגיה זו. בנוסף לכך טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלא נדרשת הסכמת Royal Bank of Scotland לשם העברת המניות במיזם המלונות, וכן שגה כאשר פירש לא נכון את מנגנון זכות הסירוב הראשון. לצד זאת העלו המבקשים טענות בכל הנוגע לחיובים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, הן בכל הנוגע לעצם חיובו של המבקש 1 בתשלום ההוצאות, והן בכל הנוגע לסכום ההוצאות.

           באשר למאזן הנוחות טענו המבקשים כי הנזק שייגרם למבקשת 2 הינו בלתי הפיך וגדול מהנזק שעלול להיגרם למשיבה, אם בכלל, היה ויעוכב ביצוע פסק הדין. לטענתם Royal Bank of Scotland לא הסכים להעברת המניות, והעברת המניות ללא הסכמת הבנק עלולה לגרום לנזקים כבדים. בנוסף הם טוענים כי העברת המניות מחייבת בעלות אקטיבית, וללא מעורבות שכזו עלולות המניות להיות שוות לא הרבה יותר מאפס. כמו כן, לטענתם סכום התמורה הגבוה מעיד כשלעצמו על הקושי בהשבתו אם הערעור יתקבל.

           המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע, שכן ביצוע פסק הדין אינו יוצר מצב בלתי הפיך. מדובר בחיוב כספי, אשר לא נטען כי המשיבה לא תוכל להשיבו אם תפסיד בערעור, ולכן אין מקום לעכב את ביצועו על פי ההלכות של בית משפט זה. בנוסף היא טוענת כי בהליכי ביניים בתיק העיקרי המבקשים עצמם טענו כי מדובר בתביעה כספית. כמו כן, הם גורסים שיש לדחות את הטענה שהעברת המניות מחייבת הסכמה של Royal Bank of Scotland. לענין סיכויי הערעור היא טוענת שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצאים עובדתיים, לרבות ממצאי מהימנות, וברור כי סיכוייו קלושים. גם בכל הנוגע להוצאות המשפט טוענת המשיבה כי אין ממש בטענותיהם של המבקשים.   

           לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.נ

           הכלל הרחב קובע, כי פסק דין שניתן יש לקיים, והגשת ערעור או כוונה להגישו לא מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. נקודת המוצא בעניין זה היא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן פסק הדין המזכה, במיוחד כאשר עסקינן בפסק דין שעיקרו כספי. רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק הדין. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נ (1) 668, 672 (1996)) כאמור, כלל הוא, כי פסק דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש פסק דין לתשלום כסף הינו בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה. כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. כמו כן, ראוי להדגיש כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת. על כן, מוטל על המבקש נטל כבד להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק דין שהוא בעיקרו כספי. יפים לעניין זה דברי השופט י' זמיר בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נ (1) 668, 670 (1996):

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב".

           בסיכומו של דבר, נקודת המוצא היא שאין לעכב את ביצועו של פסק הדין, ומי שמבקש לעכב ביצועו עד להכרעה בערעור חייב להוכיח שמתקיימים שני תנאים. ראשית, עליו להוכיח שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעור. שנית, עליו להוכיח שאם לא יעוכב הביצוע ייגרם לו נזק בלתי הפיך או, לפחות, כי מאזן הנזקים שייגרמו לצדדים נוטה לצדו, באופן שיצדיק את העיכוב.

           במקרה דנן, מבלי לנקוט עמדה, נראה כי טענותיהם של המבקשים ראויות לבירור, אך לצד זאת צודקת המשיבה בטענותיה כי חלק מקביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות. אולם לדידי אין בשלל טענותיהם של המבקשים בכל הנוגע לסיכויי הערעור כדי להצדיק סטייה מן הכלל כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן פסק הדין המזכה, בייחוד מקום שמדובר בסעד שהוא כספי בעיקרו. בנוסף לכך לא קיימת טענה ממשית שאם יזכו המבקשים בערעור לא יוכלו לגבות בחזרה מן המשיבה את כספם. בכל הנוגע לטענה כי אכיפת ההסכם מחייבת הסכמה של Royal Bank of Scotland, נראה כי לצורך הליך זה  מספיק להפנות לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו (ראו עמ' 16 לפסק הדין), והליך זה אינו האכסניה הראויה לבירור סוגיה זו, אשר הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי. כמו כן, אין בידי גם לקבל את שאר טענות המבקשים בכל הנוגע למאזן הנוחות, ונראה שאף הם הדגישו בבקשתם את יסוד סיכויי הערעור ולא את סוגיית מאזן הנזקים, לאור העובדה כי בסופו של יום לא נראה כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך כתוצאה מביצועו של פסק הדין לעת הזו, ואם יזכו בערעור יוכלו, ככל הנראה, להשיב את המצב לקדמותו.   

           אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ה' בשבט התשע"א (10.1.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שצ